בבית הוא מדבר, מספר, צוחק ואפילו מוביל את המשחק. אבל כשהוא מגיע למקום חדש, הוא נצמד אליכם, משפיל מבט ומתקשה לענות גם כששואלים אותו שאלה פשוטה.
לקראת כיתה א', המחשבות מתחילות להתרוצץ: האם הוא יצליח להיכנס לכיתה בלעדיי? האם יפנה למורה כשיצטרך משהו? איך יכיר חברים חדשים אם קשה לו להתחיל שיחה?
אני פוגשת לא מעט הורים שרוצים לחזק את הילד, אבל חוששים לעשות את הדבר ההפוך. הם מעודדים אותו לדבר, לענות, להיכנס לבד או להצטרף לילדים, אך מרגישים שככל שהם לוחצים יותר, הילד נסגר יותר.
ילד ביישן אינו ילד שאינו רוצה להשתתף. לעיתים הוא זקוק לזמן כדי להתבונן, להבין את המצב ולהרגיש בטוח לפני שהוא עושה את הצעד הראשון. המטרה אינה לשנות את האישיות שלו, אלא לתת לו כלים שיאפשרו לו לפעול גם כשהוא עדיין קצת מתבייש.
איך ביישנות יכולה להיראות לקראת כיתה א'?
ביישנות אינה נראית אצל כל הילדים באותה דרך.
ילד אחד יעמוד מאחורי ההורה ולא ירצה להיכנס לכיתה. ילדה אחרת תיכנס בשקט, אבל תימנע מלפנות למורה. יש ילדים שרוצים מאוד לשחק עם אחרים, אך אינם יודעים כיצד להצטרף. אחרים יודעים את התשובה, אבל נמנעים מלהרים יד מחשש לטעות או למשוך תשומת לב.
אפשר לראות גם מצבים כמו:
- מענה בקול חלש מאוד או הימנעות מתשובה.
- קושי לומר שלום למבוגר שאינו מוכר.
- המתנה שמישהו אחר יזמין את הילד לשחק.
- היצמדות לילד מוכר אחד.
- חשש להיכנס לחוג, לכיתה או למסיבה ללא ההורה.
- הימנעות מבקשת עזרה גם כשיש צורך אמיתי.
- דאגה מראש ממצבים שבהם יצטרך לדבר מול אחרים.
לפני שממהרים להסיק שהילד לא יסתדר, חשוב לזכור שכיתה א' היא מסגרת חדשה גם עבור ילדים חברותיים ובטוחים. עבור ילד שזקוק ליותר זמן להסתגל, חוסר הוודאות יכול להעצים את הביישנות שכבר קיימת.
ביישנות אינה תווית שצריך להצמיד לילד
לפעמים אנחנו אומרים ליד הילד: "הוא מאוד ביישן", "לוקח לה זמן להיפתח" או "הוא אף פעם לא מדבר עם אנשים חדשים".
גם כשהכוונה היא להסביר את התנהגותו לאחרים, הילד שומע. בהדרגה הוא עלול להתחיל לראות בביישנות הגדרה קבועה של מי שהוא.
במקום לומר "אתה ביישן", אפשר לתאר את המצב:
"לפעמים לוקח לך זמן להרגיש בנוח במקום חדש."
"שמתי לב שרצית לדבר, אבל היה לך קשה להתחיל."
"את עדיין לא מכירה את הילדים, ולכן את מעדיפה קודם להתבונן."
ההבדל קטן בניסוח, אבל משמעותי מאוד עבור הילד. ביישנות היא תחושה או תגובה למצב מסוים, לא כל הזהות שלו.
ילד יכול להיות זהיר במקום חדש ובאותו זמן סקרן, מצחיק, יצירתי, מתחשב ובעל רעיונות נהדרים. חשוב שנמשיך לראות ולשקף לו את כל החלקים שבו.
לא לדחוף למרכז, אבל גם לא לעשות הכול במקומו
כאשר הילד אינו עונה, קל לענות בשבילו. כאשר הוא חושש להצטרף למשחק, אנחנו עלולים לגשת לילדים ולבקש במקומו. כך אנחנו חוסכים ממנו רגע של מבוכה, אבל גם את ההזדמנות להתנסות.
מהצד השני, גם דרישה פתאומית כמו "לך עכשיו ותבקש לשחק" עלולה להיות גדולה מדי.
הדרך הנכונה נמצאת באמצע: ליווי הדרגתי.
אפשר לשאול:
"אתה רוצה שניגש יחד, ואתה תשאל?"
"תרצי שאני אתחיל את המשפט ואת תמשיכי?"
"נעמוד כאן רגע, וכשתרגיש מוכן ניכנס יחד."
"מה יהיה לך קל יותר לומר קודם: שלום או איך קוראים לך?"
אנחנו לא משאירים את הילד לבד מול מצב שמציף אותו, אבל גם לא לוקחים ממנו לחלוטין את האפשרות לפעול.
עזרה טובה היא כמו גשר. בהתחלה הולכים עליו יחד, ובהדרגה הילד מגלה שהוא מסוגל לעשות עוד חלק מהדרך בעצמו.
הכנה מראש מפחיתה את המתח
ילדים ביישנים עשויים להתקשות במיוחד כאשר הם אינם יודעים מה עומד לקרות או מה יצפו מהם לומר.
אפשר להכין מראש מצבים פשוטים שעשויים להתרחש בכיתה א':
- איך נכנסים בבוקר ואומרים שלום למורה?
- מה עושים אם לא מוצאים את המקום?
- איך מבקשים לצאת לשירותים?
- מה אומרים כשרוצים להצטרף למשחק?
- איך פונים לילד שיושב לבד?
- מה אפשר לומר למורה כשלא מבינים את המשימה?
אין צורך להפוך את הבית לכיתה. אפשר לשחק כמה דקות במשחק תפקידים.
פעם אחת ההורה יהיה המורה והילד ייכנס לכיתה. בפעם אחרת הילד יהיה המורה, וההורה יעמיד פנים שהוא אינו יודע מה לומר. דווקא החלפת התפקידים יכולה להוסיף הומור ולהוריד את הלחץ.
כאשר המשפטים כבר מוכרים לילד, קל יותר לשלוף אותם ברגע האמיתי.
משפטים קטנים שעוזרים להתחיל קשר
לפעמים הקושי אינו רצון להתחבר, אלא חוסר ידיעה כיצד להתחיל.
אפשר לתרגל בבית משפטים פשוטים כמו:
"אפשר לשחק איתכם?"
"איך קוראים לך?"
"רוצה לשבת לידי?"
"גם אתה אוהב את המשחק הזה?"
"אפשר להשתמש בצבע אחריך?"
"לא הבנתי, אפשר לעזור לי?"
המטרה אינה לגרום לילד לדקלם משפטים. אנחנו רוצים לתת לו אפשרויות זמינות, כדי שלא יצטרך להמציא הכול ברגע שבו הוא כבר מתוח.
אפשר גם לבחור יחד משפט אחד בלבד לקראת היום הראשון. לא חמישה יעדים ולא תוכנית שלמה. צעד קטן וברור שהילד מאמין שיוכל לנסות.
בנו ביטחון דרך הצלחות קטנות
ביטחון חברתי אינו נבנה בדרך כלל משיחה אחת גדולה. הוא מתפתח מתוך הרבה רגעים קטנים שבהם הילד מגלה: ניסיתי, וזה היה אפשרי.
לכן כדאי להגדיר הצלחה באופן שמתאים לילד.
ביום הראשון, הצלחה יכולה להיות להיכנס לכיתה יחד עם ההורה.
בהמשך, לומר שלום למורה.
אחר כך, לשבת ליד ילד אחר.
וביום אחר, לשאול שאלה או להצטרף למשחק קצר.
כדאי לשבח את הפעולה המדויקת ולא לתת מחמאה כללית בלבד:
"שמתי לב שאמרת שלום גם כשהרגשת קצת לא נוח."
"לא הכרת את הילדה, ובכל זאת שאלת איך קוראים לה."
"היה לך קשה לבקש עזרה, אבל הצלחת לומר למורה מה אתה צריך."
כך הילד מבין מה עזר לו להתקדם. הוא אינו שומע רק "כל הכבוד", אלא לומד לזהות את הכוח שהפעיל.
אל תהפכו כל מפגש חברתי למבחן
ילד ביישן מרגיש היטב כאשר המבוגרים עוקבים אחריו ובודקים אם כבר דיבר, שיחק או הצטרף.
שאלות חוזרות כמו "דיברת היום עם מישהו?", "למה שוב ישבת לבד?" או "נו, שאלת את הילד איך קוראים לו?" עלולות להפוך את התחום החברתי למטלה שהוא צריך להצליח בה עבור ההורים.
אפשר לשאול שאלות פתוחות ורכות יותר:
"מה היה לך נעים היום?"
"עם מי ישבת?"
"היה רגע שבו רצית לומר משהו ולא ידעת איך?"
"מה יכול לעזור לך מחר?"
לפעמים הילד ירצה לספר, ולפעמים לא. חשוב לאפשר לו גם לעבד את היום בשקט.
המטרה אינה לבדוק את הביצועים שלו, אלא להבין את החוויה שלו.
כדאי לשתף את המורה בדרך שמתאימה לילד
המורה יכולה להיות דמות משמעותית מאוד בתהליך ההסתגלות.
אפשר לשתף אותה בקצרה שהילד זקוק לזמן במצבים חדשים, ושעוזר לו כאשר פונים אליו בעדינות ולא מעמידים אותו מיד במרכז הכיתה.
מורה יכולה לסייע באמצעות:
- קבלת פנים אישית ושקטה בבוקר.
- חיבור לילד רגוע ונעים.
- מתן תפקיד קטן שמאפשר השתתפות ללא צורך לדבר מול כולם.
- שאלות שאפשר לענות עליהן תחילה במילה או בסימן.
- הכנה מראש לפני בקשה להשתתף.
- תשומת לב למצבים שבהם הילד רוצה עזרה אך מתקשה לבקש.
אין צורך לבקש מהמורה להגן עליו מכל קושי. המטרה היא ליצור עבורו נקודת פתיחה בטוחה, שממנה יוכל להתנסות בהדרגה.
איך סיפור מאפשר לדבר על ביישנות בלי להביך?
כאשר אנחנו שואלים ילד ישירות "למה אתה מתבייש?", הוא עלול להרגיש שהפנו אליו זרקור.
סיפור מאפשר לדבר על אותו נושא ממרחק בטוח.
אפשר לשאול מה הדמות מרגישה, למה קשה לה להיכנס, מה יכול לעזור לה ומי יכול להיות לצדה. הילד אינו חייב לדבר על עצמו, אבל דרך המחשבות שלו על הדמות, הוא יכול להתחיל לתת מילים גם לחוויה האישית שלו.
הסיפור אינו דורש ממנו להשתנות מיד. הוא מאפשר לו לראות שגם דמות שמתביישת יכולה לקבל עזרה, להתקדם בקצב שלה ולבסוף למצוא את הדרך להיכנס.
בת היענה הביישנית והצעד שנעשה יחד
בחוברת שיצרתי, "סיפורים בדרך לכיתה א' – בואו נפתח יחד את הדלת!", מופיע הסיפור "מעשה בבת יענה ביישנית", שנכתב סביב האות ב' ועוסק בביישנות ובעזרה הדדית.
בת היענה מגיעה אל בית הספר יחד עם הברווז, הבז והבולבול, אך כשהם עומדים להיכנס לכיתה היא חוששת ואינה יודעת כיצד לעשות את הצעד. החברים אינם לועגים לה ואינם דורשים ממנה "להפסיק להתבייש". הם מציעים לה יד, ישיבה לצדה ועזרה מעשית, עד שהיא מרגישה בטוחה יותר ונכנסת איתם.
זהו מסר חשוב לילדים וגם להורים. הילד אינו חייב לעבור מהימנעות לביטחון מלא ברגע אחד. לעיתים כל מה שנדרש כדי להתחיל הוא אדם אחד שנכנס איתו, חבר שיושב לידו או מבוגר שמאפשר לו רגע נוסף.
הסיפור הוא חלק מחוברת שבה כל אות נלמדת בתוך עלילה, דרך בעלי חיים שמתחילים באותה אות ודרך נושא רגשי או חברתי מעולם הילדים. השילוב מאפשר לעסוק באותיות ובשפה, ובאותו זמן לפתוח שיחה על רגשות, חברות, עזרה ושייכות.
איך לקרוא את הסיפור עם ילד ביישן?
אני ממליצה לקרוא את הסיפור בזמן רגוע, בלי להציג אותו כ"שיעור על ביישנות".
אפשר לעצור ולשאול:
"מה לדעתך בת היענה הרגישה ליד הדלת?"
"למה היה לה קל יותר כשנתנו לה יד?"
"איזה חבר עזר לה בדרך שמתאימה לה?"
"מה אתה היית אומר לה?"
"מי יכול לעזור לך אם יהיה לך קשה להיכנס לכיתה?"
אפשר גם להמחיז את הסיפור. הילד יכול לבחור איזו דמות הוא רוצה להיות, וההורה יכול לשחק את בת היענה. לפעמים לילד קל יותר לתת עצה לדמות אחרת, ובתוך העצה נמצאים בדיוק הכלים שהוא עצמו צריך.
לא חייבים להגיע מיד לשיחה אישית. אפשר לתת לסיפור להישאר עם הילד ולחזור אליו בזמן אחר.
מתי כדאי לבחון עזרה נוספת?
ביישנות בפני עצמה אינה בהכרח קושי שמצריך טיפול. יש ילדים שמתחממים לאט יותר, מעדיפים להכיר את הסביבה לפני שהם משתתפים ומתפתחים היטב כאשר מכבדים את הקצב שלהם.
כאשר ההימנעות חזקה ומתמשכת, מונעת מהילד לדבר גם במצבים שבהם הוא מרגיש בטוח, פוגעת ביכולתו להשתתף, ליצור קשרים או לבקש צרכים בסיסיים, כדאי לבחון את הנושא עם איש מקצוע מתאים.
המטרה אינה להדביק לילד הגדרה, אלא להבין מה הוא צריך כדי להרגיש בטוח ולפעול.
לא צריך להפוך ילד שקט לילד אחר
לא כל ילד צריך להיות הראשון שמרים יד, נכנס לחדר או מתחיל משחק.
ילדים שקטים ומתבוננים מביאים איתם לעיתים רגישות, הקשבה, מחשבה עמוקה ויכולת לראות דברים שאחרים מפספסים. התפקיד שלנו אינו למחוק את האיכויות האלה, אלא לוודא שהביישנות אינה מונעת מהם לבטא את עצמם, לבקש עזרה ולהיות חלק.
כאשר ילד מרגיש שמכבדים את הקצב שלו, הוא אינו צריך להשקיע את כל הכוחות בהתגוננות מפני הלחץ. הוא יכול להפנות אותם להתנסות.
צעד קטן, יד תומכת, משפט שהתאמנו עליו מראש או סיפור שבו דמות מוכרת עוברת דרך דומה יכולים לפתוח עבורו את הדלת.
החוברת "סיפורים בדרך לכיתה א'" נועדה ללוות ילדים גם ברגעים האלה: לתת מקום לביישנות, להציג עזרה כחלק טבעי מהדרך ולהזכיר לילד שהוא אינו צריך לעשות את הצעד הראשון לבד.
