הילד כבר מכיר חלק מהאותיות, אבל שוב ושוב שוכח את השמות שלהן. הוא מתקשה לזכור שיר קצר, נמנע ממשימות של ציור וגזירה או מתקשה לעקוב אחרי הוראות פשוטות. האם זה חלק טבעי מההתפתחות, קושי זמני או משהו שכדאי לבדוק?
אני פוגשת לא מעט הורים שמגיעים בדיוק עם השאלות האלה. לפני שממהרים להילחץ, חשוב להבין מה באמת קורה כאן: לא כל קושי בגיל הגן מעיד על לקות למידה, ובוודאי שלא ניתן לקבוע לקות על סמך סימן אחד. יחד עם זאת, גיל הגן הוא זמן מצוין להתבונן, לזהות צרכים ולתת לילד תמיכה שמתאימה לדרך שבה הוא לומד.
בעבודה שלי עם ילדים אני מאמינה מאוד בהתערבות מוקדמת, לא כדי להדביק לילד תווית, אלא כדי להבין אותו טוב יותר. כבר בגיל הגן אפשר להתבונן במיומנויות שפה, מודעות לצלילים, תפיסה חזותית, מוטוריקה, זיכרון והתארגנות ולבנות לילד דרך עבודה שמתאימה לצרכים שלו.
אילו סימנים כדאי לשים לב אליהם בגיל הגן?
לקויות למידה אינן נראות בגיל הגן כמו שהן נראות אצל ילד שכבר נדרש לקרוא טקסט או לפתור תרגילים בחשבון. לעיתים נראה דווקא קשיים קטנים שחוזרים על עצמם במצבים שונים.
אפשר לשים לב, למשל, לילד ש:
- מתקשה לזכור שמות של אותיות גם לאחר חשיפה ותרגול.
- מתקשה לחבר בין אות לבין הצליל שלה.
- מתקשה להבחין בין צלילים דומים או לפרק מילים לצלילים.
- מתבלבל לעיתים קרובות בכיוונים כמו ימין ושמאל או למעלה ולמטה.
- מתקשה לזכור רצפים, שמות, שירים או מילים חדשות.
- מתקשה להבין או לבצע הוראה הכוללת כמה שלבים.
- מתקשה להביע רעיון ברצף או למצוא את המילים המתאימות.
- מתקשה במשימות של מוטוריקה עדינה כמו אחיזת עיפרון, גזירה, העתקה או ציור.
- זקוק להרבה יותר תיווך כדי להתארגן למשימה ולהשלים אותה.
בתחום ההכנה לקריאה, למשל, אני מתייחסת במיוחד למודעות פונולוגית, להתפתחות השפה ולהתנסות האוריינית של הילד. בגיל הזה גם תמונות, צבעים, קצב וחוויה יכולים לשמש כתומכי זיכרון משמעותיים בלמידה.
גם בתחום הכתיבה חשוב להסתכל מעבר לשאלה "האם הילד יודע לכתוב את שמו?". אחיזת העיפרון, תיאום עין־יד, תפיסת כיוון, מוטוריקה עדינה ויכולת העתקה הן חלק מהמיומנויות שעליהן נשענת בהמשך הכתיבה בבית הספר.
חשוב לזכור: אף אחד מהסימנים האלה לבדו אינו אומר שלילד יש לקות למידה. ילדים מתפתחים בקצב שונה, ולפעמים יש פער נקודתי שמצטמצם בעזרת חשיפה, תרגול מתאים ובשלות.
לקות למידה או קושי בלמידה? לא תמיד זה אותו הדבר
זו אחת השאלות החשובות ביותר בעיניי.
יש ילדים שמתקשים כרגע בתחום מסוים, אבל כאשר מתאימים להם את דרך הלמידה, נותנים להם זמן, תרגול וכלים נכונים – הם מתקדמים.
קושי יכול להיות קשור, בין היתר, לרמת החשיפה, להתפתחות השפה, לדרך שבה המשימה מוצגת, למוטוריקה או אפילו לכך שסגנון הלמידה של הילד פשוט שונה מהדרך שבה ניסו ללמד אותו.
אני מאמינה שלכל ילד יש דרך משלו ללמוד. יש ילדים שצריכים לראות תמונה, אחרים צריכים לגעת, לזוז ולחוות, ויש ילדים שלומדים מצוין דרך שיר, קצב, סיפור או שיחה.
לעומת זאת, כאשר קושי מסוים מתמשך, מופיע שוב ושוב ומשפיע על כמה מצבים של למידה ותפקוד, כדאי לבחון אותו לעומק עם איש מקצוע מתאים.
המטרה אינה למהר ולתת שם לקושי. המטרה היא להבין מה הילד צריך כדי להתקדם.
למה חשוב לזהות קושי עוד לפני כיתה א'?
המעבר לכיתה א' מביא איתו הרבה דרישות חדשות: ישיבה בכיתה, הקשבה, הבנת הוראות, התארגנות, קריאה, כתיבה, חשבון וגם השתלבות חברתית ורגשית.
אם ילד מגיע אל המעבר הזה כאשר מיומנות מסוימת עדיין אינה מבוססת, הוא עלול להשקיע בה הרבה יותר מאמץ מילדים אחרים. עם הזמן המאמץ יכול להפוך לתסכול ולהימנעות.
ופה בעיניי נמצא הערך הגדול של העבודה בגיל הגן.
לא צריך לחכות שהילד יתייאש כדי להתחיל לעזור לו.
במסגרת הכנה לכיתה א' אפשר להתבונן בכישורי הלמידה ובמערכות התפקוד השונות, לזהות היכן הילד זקוק לחיזוק ולהתאים לו תכנית עבודה אישית.
המענה בגיל הזה יכול להיות מאוד טבעי: משחק, סיפור, יצירה, תנועה, צבעים, צלילים ואביזרי המחשה. זו גם הדרך שבה אני עובדת עם ילדים צעירים – מתוך עולם שמוכר להם ומאפשר להם ללמוד בלי להפוך כל מפגש ל"שיעור".
ומה תפקיד ההורים והגן?
לגננת יש נקודת מבט חשובה מאוד. היא רואה את הילד לאורך זמן, ליד ילדים אחרים ובמצבים שונים: במפגש, במשחק, ביצירה, בשיחה ובמשימות.
גם ההורים רואים חלקים שאי אפשר לראות בגן.
לכן אני מאמינה בשיתוף פעולה. לא בשיחה שמתחילה ב"יש בעיה", אלא בשיחה שמתחילה בשאלה: מה אנחנו רואים, ומה יכול לעזור לילד?
אפשר לבדוק האם הקושי קיים רק במסגרת אחת או גם בבית, האם חל שינוי בתקופה האחרונה, במה הילד דווקא מצליח, אילו פעילויות מושכות אותו ואיזו דרך עוזרת לו להבין.
החוזקות חשובות לא פחות מהקשיים. פעמים רבות דווקא דרכן אפשר לבנות את הדרך ללמידה.
איך אפשר לעזור לילד כבר עכשיו?
אין צורך להפוך את הבית לכיתה.
אפשר לשחק במשחקי צלילים, למצוא מילים שמתחילות באותה אות, להרכיב פאזלים, לצייר, לגזור, לספר סיפורים ולבקש מהילד לספר אותם מחדש. אפשר למיין חפצים, לבנות רצפים, לשחק במשחקי זיכרון ולתרגל הוראות בדרך של משחק.
ובעיקר – לשים לב לאופן שבו הילד לומד.
אם הוא מתקשה בפעילות אחת, אפשר להציג אותה בדרך אחרת. לפעמים תמונה עושה את ההבדל. לפעמים תנועה. לפעמים סיפור. ולפעמים הילד פשוט צריך עוד קצת זמן.
ילד שמתקשה אינו ילד שלא רוצה להצליח.
כאשר ילד מרגיש שמבינים אותו, ושהלמידה מותאמת אליו ולא להפך, הוא פנוי הרבה יותר לנסות, לטעות ולהמשיך.
גילוי מוקדם אינו תווית – אלא הזדמנות להבין
כשאנחנו מדברים על גילוי לקויות למידה בגיל הגן, בעיניי השאלה החשובה אינה "איזו לקות יש לילד?", אלא "מה אנחנו יכולים להבין עליו כבר עכשיו?".
יש ילדים שזקוקים לעוד תרגול. יש שזקוקים לדרך אחרת. ויש מקרים שבהם קושי מתמשך מצדיק בדיקה מקצועית מעמיקה יותר.
בכל המקרים, כדאי להסתכל על הילד השלם: על היכולות, על החוזקות, על הביטחון שלו ועל הדרך שבה הוא חווה למידה.
המטרה אינה רק להכין אותו לקריאה, לכתיבה או לחשבון. המטרה היא לעזור לו להגיע לבית הספר עם תחושה חשובה הרבה יותר:
אני יכול ללמוד. מותר לי לבקש עזרה. ויש דרך שמתאימה גם לי.
