אתם יושבים עם הילד ליד השולחן. מולו חוברת הכנה לכיתה א', עיפרון מחודד וכמה משימות: להקיף את האות הנכונה, להשלים קו, להתאים מילה לתמונה ולכתוב את השם.
בהתחלה הוא משתף פעולה. אחרי כמה דקות הוא מתחיל לזוז בכיסא, שואל מתי מסיימים או מבקש לעבור למשהו אחר.
אני פוגשת לא מעט הורים שמרגישים שהם צריכים להספיק להכין את הילד. עוד אות, עוד דף, עוד תרגול קטן לפני תחילת השנה. הכוונה כמובן טובה: כולנו רוצים שהילד ייכנס לכיתה א' כשהוא מרגיש מסוגל ומכיר לפחות חלק מהעולם הלימודי שמחכה לו.
אבל הכנה לכיתה א' אינה מסתכמת רק במה שהילד יודע לבצע על הדף.
הוא צריך להכיר אותיות וצלילים, אבל הוא גם צריך להבין מה עושים בכיתה, איך מבקשים עזרה, מה קורה בהפסקה, כיצד מתמודדים עם טעות ומה אפשר לעשות כשמתגעגעים לגן או מתביישים לדבר.
לכן, כאשר בוחרים ספר הכנה לכיתה א', חשוב לחפש לא רק תרגילים. חשוב לתת מקום גם לסיפורים.
תרגול חשוב, אבל הוא אינו כל ההכנה לכיתה א'
תרגול מסודר יכול לסייע לילד להכיר אותיות, לפתח מיומנויות מוטוריות, לעקוב אחר הוראות ולהתרגל לפעילות קצרה שמצריכה הקשבה וריכוז.
אבל דף עבודה מתמקד בדרך כלל בפעולה ברורה: לזהות, לסמן, להעתיק, להשלים או לצבוע.
הילד יודע מה עליו לעשות, אך לא תמיד מבין כיצד הפעולה הזאת קשורה לחיים החדשים שמחכים לו בבית הספר.
סיפור פועל בדרך אחרת.
במקום לבקש מהילד לבצע משימה מיד, הוא מזמין אותו להיכנס לעולם. יש בו דמות, מקום, שאלה, קושי, התמודדות והמשך שהילד רוצה לגלות.
הוא אינו רק מסמן תשובה נכונה. הוא חושב:
- מה הדמות מרגישה?
- למה היא פעלה כך?
- מה יקרה עכשיו?
- מה יכול לעזור לה?
- מה אני הייתי עושה במקומה?
השאלות האלה אינן תוספת שולית להכנה לכיתה א'. הן מפתחות שפה, הבנה, חשיבה, הבעה ויכולת להתבונן במצב מנקודת מבט נוספת.
סיפור הופך את הבלתי מוכר למשהו שאפשר לדמיין
אחד הדברים שמטרידים ילדים לקראת כיתה א' הוא שהם עדיין אינם יודעים באמת כיצד נראה בית הספר מבפנים.
הם שמעו על שיעורים, הפסקות, מורה, מחברות וצלצול. ייתכן שכבר ראו את המבנה או ביקרו בו, אבל במחשבה שלהם עדיין קיימות שאלות רבות:
מי ישב לידי?
מה עושים כשמסיימים לאכול?
איך אדע לאן ללכת?
מה יקרה אם לא אבין את המשימה?
איך מוצאים חבר?
הסבר ישיר של ההורה יכול לעזור, אבל לעיתים הוא נשאר כללי. סיפור מכניס את הילד לתוך המצב.
כאשר הוא שומע על דמות שמתארגנת בבוקר לבית הספר, הוא יכול לדמיין את השגרה. כאשר הדמויות יוצאות להפסקה, הוא מתחיל להבין מה אפשר לעשות בזמן הזה. כאשר דמות מתביישת להיכנס לכיתה או אינה יודעת למי לפנות, הילד רואה כיצד הרגע הזה עשוי להיראות.
הסיפור אינו מבטל את חוסר הוודאות, אבל הוא נותן לו צורה. מה שהיה קודם רעיון גדול ולא ברור הופך לסיטואציה שאפשר לדבר עליה.
בחוברת "סיפורים בדרך לכיתה א'" הסיפורים נועדו לשמש גשר בין העולם המוכר של הגן לבין המציאות החדשה של בית הספר, ולתת מקום לחששות, לשאלות ולדרכי התמודדות אפשריות.
דרך הדמות קל יותר לדבר על רגשות
לא כל ילד יודע לומר: "אני חושש שלא יהיו לי חברים" או "אני מפחד לטעות ליד כולם".
לפעמים הוא אומר שכואבת לו הבטן. לפעמים הוא משנה נושא בכל פעם שמזכירים את בית הספר. לפעמים הוא שואל את אותה שאלה שוב ושוב, או אומר בפשטות שאינו רוצה לעלות לכיתה א'.
שאלה ישירה כמו "אתה מפחד?" עלולה לגרום לו להיסגר או לענות מיד "לא".
אבל כאשר קוראים על דמות שחוששת, אפשר לשאול:
"למה לדעתך היא לא רוצה להיכנס?"
"מה יכול לעזור לה?"
"מי יכול להיות לידה?"
"גם אתה היית מרגיש כך?"
הילד אינו חייב לדבר מיד על עצמו. הוא יכול להתחיל מהדמות. דווקא המרחק הזה מאפשר לו להתקרב אל הרגש בלי להרגיש שמכוונים אליו זרקור.
לפעמים הוא יגיד: "אני חושב שהיא מפחדת שלא תמצא חברים."
ייתכן שהוא מדבר רק על הדמות. ייתכן שהוא גם נותן מילים לחשש שלו.
בשני המקרים נפתחה שיחה.
סיפורים מאפשרים לילד להזדהות עם רגש מוכר, להבין שהוא אינו היחיד שמרגיש כך ולדבר עליו בדרך בטוחה יותר.
הדמות נותנת לילד מודל להתמודדות
כאשר אנחנו מסבירים לילד מה לעשות, הדברים עלולים להישמע כמו הוראות:
"פשוט תשאל את המורה."
"תיגש לילדים ותבקש לשחק."
"אם טעית, תנסה שוב."
"אתה לא צריך להתבייש."
הילד אולי שומע את המילים, אבל לא תמיד יודע כיצד לבצע אותן ברגע האמיתי.
בסיפור הוא יכול לראות את התהליך.
הדמות חוששת, מתלבטת או טועה. היא אינה הופכת מיד לבטוחה בעצמה. לפעמים חבר מציע לה יד, לפעמים היא פונה למבוגר, ולפעמים היא מגלה שאפשר לנסות בדרך נוספת.
כך הילד מקבל דוגמה בלי שמטיפים לו.
המסר אינו "אסור לפחד", אלא "אפשר לעשות צעד גם כשמפחדים".
המסר אינו "חייבים להצליח", אלא "אפשר לטעות, לבקש עזרה ולנסות שוב".
המסר אינו "תסתדר לבד", אלא "יש סביבך אנשים שיכולים לעזור".
כשהדמות מצליחה להתמודד, הילד אינו מקבל הבטחה שהכול יהיה קל. הוא מקבל אפשרות: גם כשמשהו חדש או מאתגר, קיימות דרכים לפעול.
סיפור מחזק שפה עוד לפני שהילד קורא בעצמו
יש הורים שחושבים שקריאת סיפור היא פעילות רגשית בלבד, ואילו תרגול אותיות הוא הפעילות הלימודית.
בפועל, סיפור מאפשר עבודה שפתית עשירה מאוד.
במהלך הקריאה הילד מקשיב לרצף, לומד מילים חדשות, מבין קשר בין אירועים, מנחש מה יקרה בהמשך ומנסה להסביר מדוע הדמות פעלה בדרך מסוימת.
אפשר לשאול:
"מה קרה בהתחלה?"
"מה השתנה אחר כך?"
"איך ידעת שהדמות התרגשה?"
"איזו מילה מתאימה למה שהיא הרגישה?"
"מה יכול להיות סוף אחר לסיפור?"
כך הילד מתרגל הקשבה, הבנה, אוצר מילים, הבעה והסקת מסקנות.
אלו מיומנויות חשובות מאוד לקראת כיתה א', גם כאשר הילד עדיין אינו קורא באופן עצמאי.
האות מקבלת משמעות כשהיא מופיעה בתוך סיפור
אות שמופיעה לבדה על הדף היא סימן שהילד צריך לזהות ולזכור.
כאשר אותה אות מופיעה בתוך שמות של דמויות, מילים ועלילה, היא מקבלת הקשר.
בחוברת "סיפורים בדרך לכיתה א'" כל סיפור מתמקד באות אחרת, ובעלי החיים המשתתפים בו מתחילים באותה אות. למשל, בסיפור על האות א' מופיעים אריה, אנפה וארנב, ובסיפור על האות ב' פוגשים ברווז, בז, בולבול ובת יענה.
הילד אינו פוגש רק צורה גרפית שעליו לשנן. הוא שומע את הצליל שוב בתוך מילים, מחבר אותו לדמויות ולזיכרון מהעלילה.
אחרי הקריאה אפשר להמשיך לפעילות קצרה:
לחפש באיור פריטים שמתחילים באותה אות.
לומר יחד מילים נוספות.
לצייר את הדמות האהובה.
לזהות את האות בכותרת.
להמציא לדמות חפץ שמתחיל באותו צליל.
כך התרגול אינו נעלם. הוא פשוט צומח מתוך חוויה שיש לה משמעות.
ספר הכנה לכיתה א' אינו צריך לבחור בין רגש ללמידה
לפעמים מציגים את הבחירה כאילו יש שתי אפשרויות: חוברת לימודית שמתרגלת אותיות, או ספר סיפורים שעוסק ברגשות.
אני מאמינה שהכנה נכונה יכולה לחבר בין השניים.
הילד יכול ללמוד אות חדשה ובאותו זמן לדבר על ביישנות.
הוא יכול להרחיב אוצר מילים ובמקביל לחשוב מה עושים כשמתגעגעים לגן.
הוא יכול לתרגל הקשבה ורצף, וללמוד דרך העלילה איך מבקשים עזרה.
הוא יכול לחפש מילים שמתחילות באות מסוימת, ובאותו זמן להכיר מצבים כמו התארגנות בבוקר, יציאה להפסקה, מציאת חבר, דחיית סיפוקים, סבלנות והתמודדות עם פחד.
החיבור הזה חשוב משום שילד אינו מגיע לבית הספר רק עם ידע. הוא מגיע עם הרגלים, רגשות, שאלות, חששות, חוזקות ודרך אישית ללמוד.
"סיפורים בדרך לכיתה א'": ללמוד מתוך עלילה וחוויה
יצרתי את החוברת "סיפורים בדרך לכיתה א' – בואו נפתח יחד את הדלת!" מתוך שנים של עבודה עם ילדים והיכרות עם השאלות שעולות לקראת המעבר מהגן לבית הספר.
בכל סיפור מופיעה אות אחרת, אך לצדה נמצא גם נושא מחיי הילד: ביישנות, געגוע למקום המוכר, התארגנות בזמן, הפסקה, תחרות, חברות, הקשבה, שאלת שאלות, סבלנות, פחדים, שיתוף וקבלת השונה.
זו אינה חוברת שמבקשת מהילד רק להשלים עוד דף.
היא מזמינה אותו לפגוש דמויות, להקשיב, לחשוב, לצחוק, לשאול ולהביע דעה. דרך הסיפור הוא מכיר את אותיות הא'-ב', ובמקביל פוגש את עולם בית הספר ואת הרגשות שהמעבר אליו עשוי לעורר.
איך להשתמש בספר בבית בלי להפוך אותו לעוד שיעור?
בחרו זמן שבו הילד פנוי. לא כאשר הוא עייף מאוד, רעב או כבר מתוסכל ממשימה אחרת.
קראו סיפור אחד בנחת. אפשר לשנות את הקול לפי הדמויות, להתבונן באיורים ולעצור כשעולה שאלה טבעית.
אין צורך לבדוק את הילד לאורך כל הקריאה.
במקום לשאול שוב ושוב "איזו אות זאת?", אפשר לתת לו קודם ליהנות מהעלילה. בסיום בחרו פעילות קצרה אחת: לחפש את האות, לצייר דמות, להמציא סוף אחר או לשוחח על רגע מסוים.
אפשר לשאול:
"למי הכי התחברת?"
"מה הפתיע אותך?"
"מה היה קשה לדמות?"
"מי עזר לה?"
"קרה לך פעם משהו דומה?"
המטרה אינה לסיים במהירות או להספיק כמה שיותר. לפעמים השיחה שנפתחת אחרי הסיפור היא החלק החשוב ביותר.
החוברת "סיפורים בדרך לכיתה א'" נועדה לחבר בין שני החלקים האלה: לתת לילד הזדמנות ללמוד אותיות ומילים, ובאותו זמן לגלות שיש מקום גם לרגשות, לשאלות ולקצב האישי שלו.
