"אני לא רוצה ללכת לכיתה א'."
לפעמים הילד אומר את המשפט הזה באופן ברור. לפעמים הוא שואל שוב ושוב מי תהיה המורה, מי יישב לידו והאם תוכלו להישאר איתו בבוקר. ויש ילדים שלא מדברים על הפחד בכלל, אבל נעשים חסרי שקט בכל פעם שמזכירים את בית הספר.
אני פוגשת לא מעט הורים שמופתעים מהתגובה. הרי עד לפני כמה שבועות הילד התרגש לבחור ילקוט, סיפר בגאווה שהוא כבר גדול ואפילו ביקש ללמוד לכתוב מילים. פתאום, ככל שהיום הראשון מתקרב, ההתרגשות מתחלפת בחשש.
לפני שממהרים להילחץ, חשוב להבין מה באמת קורה כאן. המעבר לכיתה א' הוא שינוי גדול. הילד נפרד מהגן המוכר ונכנס למסגרת שיש בה מורה חדשה, ילדים חדשים, כללים אחרים, מרחב גדול יותר וציפיות שהוא עדיין אינו מכיר.
פחד מכיתה א' אינו אומר שהילד אינו מוכן, אינו בוגר או שלא יסתדר. במקרים רבים הוא פשוט מבטא את הקושי הטבעי לפגוש משהו חדש שעדיין אי אפשר לדמיין עד הסוף.
ממה הילד באמת מפחד?
כאשר ילד אומר שהוא מפחד מכיתה א', הפחד יכול להסתיר בתוכו הרבה מאוד שאלות שונות.
אחד חושש שלא יצליח להיפרד בבוקר. אחר מודאג שלא ימצא חבר בהפסקה. יש ילד שמפחד שהמורה תשאל אותו שאלה והוא לא יידע לענות, וילדה שחוששת שלא תמצא את הכיתה או את השירותים.
לפעמים החשש קשור ללמידה:
"מה יקרה אם כולם כבר יודעים לקרוא?"
"מה אם לא אצליח לכתוב?"
"מה אם אטעה מול כולם?"
ולפעמים הוא קשור דווקא לדברים שנראים לנו קטנים: צלצול חזק, תיק כבד, כיתה רועשת או האפשרות שלא יהיה ליד הילד מבוגר מוכר.
לכן, במקום למהר לומר "אין לך ממה לפחד", כדאי לנסות לברר בעדינות מה מעסיק אותו.
אפשר לומר:
"אני שומעת שאתה קצת חושש. מה נראה לך הכי לא ברור?"
"על איזה חלק ביום הראשון היית רוצה לדעת יותר?"
"מה לדעתך יכול לעזור לך להרגיש בטוח יותר?"
לא תמיד הילד יענה מיד. לעיתים הוא זקוק לזמן, לסיפור או למשחק כדי להבין בעצמו מה הוא מרגיש.
אל תבטלו את הפחד, גם כשהוא נראה לנו קטן
כהורים, התגובה הטבעית שלנו היא להרגיע. אנחנו רוצים לומר שהמורה תהיה נחמדה, שיהיו לו חברים ושהכול יהיה בסדר.
הכוונה טובה, אבל כאשר ממהרים לבטל את הפחד, הילד עלול להרגיש שלא באמת הבינו אותו.
משפטים כמו "כולם הולכים לכיתה א'", "אתה כבר ילד גדול" או "אין שום סיבה לפחד" אינם תמיד מרגיעים. לפעמים הם אפילו מוסיפים לילד תחושה שהוא לא אמור להרגיש כפי שהוא מרגיש.
אפשר להגיב אחרת:
"זה באמת שינוי גדול."
"אני מבינה שיש דברים שאתה עדיין לא מכיר."
"גם כשמתרגשים ממשהו, אפשר באותו זמן קצת לחשוש."
הכרה ברגש אינה מחזקת את הפחד. להפך, היא מאפשרת לילד להפסיק להילחם בו ולהתחיל לדבר עליו.
כאשר ילד מרגיש שמבינים אותו, הוא פנוי הרבה יותר לחשוב על דרכי התמודדות.
עזרו לילד להפוך את הלא-מוכר למשהו שאפשר להבין
חוסר ודאות הוא חלק מרכזי בפחד מכיתה א'. ילד יכול להכיר את המילים "שיעור", "הפסקה" ו"מורה", אבל עדיין לא להבין איך היום שלו באמת ייראה.
אפשר לעזור לו לבנות תמונה פשוטה וברורה של השגרה החדשה.
ספרו לו שבבוקר נכנסים לבית הספר, מגיעים לכיתה ומניחים את התיק. הסבירו שבמהלך היום יהיו זמנים שבהם מקשיבים, עובדים, אוכלים ויוצאים להפסקה. הראו לו מי עשוי לעזור אם הוא לא מוצא מקום או אינו מבין מה צריך לעשות.
מומלץ להכיר מראש את הדרך לבית הספר, לעבור ליד השער ואם אפשר גם לראות את המבנה. אפשר לתרגל בבית פתיחת קופסת אוכל, סגירת בקבוק, הכנסת הציוד לקלמר וארגון הילקוט.
המטרה אינה לבחון את הילד או להספיק ללמד אותו הכול. המטרה היא להפוך חלק מהמצבים החדשים למוכרים יותר.
גם תרגול קטן יכול להעניק תחושת שליטה: מה אומרים כשרוצים לצאת לשירותים? למי פונים אם לא מוצאים את הכיתה? איך אפשר לבקש להצטרף למשחק?
תנו לילד כלים מעשיים לרגע שבו יחשוש
ילד אינו צריך לשמוע רק שיהיה בסדר. הוא צריך לדעת מה יוכל לעשות כאשר משהו לא ירגיש בסדר.
אפשר לחשוב יחד על כמה פעולות פשוטות:
אם אני לא מבין, אני יכול להרים יד ולשאול.
אם אני מתגעגע, אני יכול להיזכר שאמא או אבא יחכו לי בסוף היום.
אם אני לבד בהפסקה, אני יכול לגשת לילד ולשאול אם אפשר להצטרף.
אם טעיתי, אני יכול לתקן או לנסות שוב.
אם אני לא יודע למי לפנות, אני יכול לחפש את המורה או מבוגר אחר בבית הספר.
אפשר אפילו להמחיז את המצבים בבית. פעם אחת ההורה יהיה המורה והילד יבקש עזרה, ובפעם השנייה מתחלפים בתפקידים.
המשחק מאפשר להתנסות בלי לחץ. הוא גם עוזר לילד למצוא את המילים שיזדקק להן ברגע האמיתי.
הימנעו מהכנה שהופכת ללחץ נוסף
לפעמים, מתוך רצון לעזור, הבית כולו מתחיל לעסוק בכיתה א'. שואלים את הילד אם הוא מתרגש, מזכירים לו שהוא כבר גדול, מתרגלים אותיות בכל הזדמנות ומסבירים שוב ושוב מה מצופה ממנו.
עבור ילד שכבר חושש, עודף הכנה עלול להרגיש כמו מסר שמשהו קשה מאוד עומד לקרות.
לא כל שיחה צריכה לעסוק בבית הספר, ולא כל פעילות צריכה להפוך לשיעור. הילד עדיין זקוק למשחק חופשי, למנוחה, לזמן עם המשפחה ולתחושה שהחיים ממשיכים כרגיל.
הכנה טובה נעשית במנות קטנות. שיחה קצרה, סיפור, ביקור ליד בית הספר או תרגול של פעולה אחת. לאחר מכן אפשר לחזור לשגרה.
המטרה אינה שהילד יגיע ליום הראשון בלי שום חשש. המטרה היא שהוא יידע שגם כשהחשש מגיע, יש לו כלים ויש סביבו מבוגרים שאפשר לסמוך עליהם.
כיצד סיפור יכול לעזור לילד שמפחד מכיתה א'?
ילדים לא תמיד רוצים לענות על שאלות ישירות. כששואלים "למה אתה מפחד?", הם עשויים לומר "לא יודע", לשנות נושא או לסגור את השיחה.
דרך סיפור אפשר להתקרב אל הפחד בלי להציב את הילד במרכז.
כאשר הדמות היא זו שחוששת ללכת לבית הספר, אפשר לשאול:
"למה לדעתך היא מפחדת?"
"מה היא חושבת שיקרה?"
"מה יכול לעזור לה?"
"מי יכול להיות לצדה?"
הילד מדבר לכאורה על הדמות, אבל לעיתים בתוך התשובות שלה הוא מבטא גם את המחשבות שלו.
הסיפור נותן לילד מרחק בטוח. הוא אינו נדרש להודות מיד שהוא מפחד, אך הוא יכול לזהות את הרגש, לתת לו שם ולראות כיצד דמות אחרת מתמודדת איתו.
חשוב שגם הסיפור לא ינסה לשכנע שפחד הוא דבר מיותר. מסר מחזק יותר הוא שאפשר לחשוש ובכל זאת לעשות צעד קטן קדימה.
"הפרפר שפחד ללכת לבית הספר"
בחוברת שיצרתי, "סיפורים בדרך לכיתה א' – בואו נפתח יחד את הדלת!", הקדשתי סיפור שלם לפחדים הקשורים לבית הספר: "הפרפר שפחד ללכת לבית הספר".
הפרפר מאפשר לילד לפגוש דמות שחווה חשש דומה לשלו. במקום שההורה יסביר לילד כיצד עליו להרגיש, אפשר לקרוא יחד, לעצור, להתבונן באיורים ולתת לשיחה להתפתח מתוך העלילה.
הסיפור הוא חלק מחוברת המשלבת הכנה רגשית ולימודית לבית הספר. בכל סיפור מופיעות דמויות מעולם בעלי החיים, נושא מחיי הילדים ואות אחרת מאותיות הא'-ב'. בין הנושאים בחוברת נמצאים ביישנות, געגוע לגן, התארגנות בבוקר, חברות, הפסקות בבית הספר, בקשת עזרה, הקשבה, סבלנות ופחדים הקשורים למעבר לכיתה א'.
החוברת מיועדת בעיקר לילדי גן חובה המתכוננים לכיתה א', ויכולה להתאים גם לילדים בתחילת כיתה א' שעדיין מתרגלים למסגרת החדשה.
איך לקרוא את הסיפור עם ילד שחושש?
בחרו רגע נעים, ולא זמן שבו הילד כבר נסער או עייף. אל תציגו את הסיפור כדרך "לטפל בפחד", אלא פשוט כהזמנה לקריאה משותפת.
אפשר לעצור ולשאול:
"מה לדעתך הפרפר חושב לפני שהוא מגיע לבית הספר?"
"מה היית אומר לו אילו היית פוגש אותו?"
"מי יכול לעזור לו ביום הראשון?"
"מה יכול להיות דווקא נעים בבית הספר?"
אפשר גם לבקש מהילד לצייר לפרפר דבר קטן שיוכל לקחת איתו כדי להרגיש בטוח, להמציא לו משפט מעודד או לשחק את הרגע שבו הוא נכנס לכיתה.
שימו לב למה שהילד בוחר לומר, אבל גם למה שהוא אינו רוצה לומר. אין צורך ללחוץ עליו לחבר מיד בין הסיפור לעצמו.
לפעמים ההשפעה של הסיפור תופיע רק מאוחר יותר, בשיחה לפני השינה או בשאלה שתגיע ביום אחר.
בנו ביטחון דרך צעדים קטנים
ביטחון אינו נוצר ממשפט אחד מעודד. הוא נבנה כאשר הילד חווה שוב ושוב שהוא יכול להתמודד.
אפשר לתת לו לבחור פריט אחד לקלמר, לארגן יחד את התיק או לתרגל את מסלול הבוקר. אפשר להזכיר לו מצב אחר שבו חשש בתחילה ולאט־לאט הסתגל.
כדאי להדגיש את הדרך ולא רק את התוצאה:
"שמתי לב ששאלת כשלא הבנת."
"היה לך קשה, ובכל זאת ניסית."
"הצלחת להגיד מה יכול לעזור לך."
המסר הוא לא "אתה חייב להיות אמיץ", אלא "אתה לא צריך להתמודד לבד, ואפשר להתקדם צעד אחר צעד".
מתי כדאי לפנות להתייעצות?
חשש מסוים לפני כיתה א' הוא טבעי. עם זאת, כאשר הפחד נעשה חזק מאוד, נמשך לאורך זמן או פוגע בשינה, באכילה, בתפקוד היומיומי וביכולת ליהנות מפעילויות רגילות, כדאי לבחון את הנושא עם איש מקצוע מתאים.
גם במקרה כזה אין צורך להיבהל או למהר להדביק לילד הגדרה. חשוב להקשיב, להבין מה עומד מאחורי הקושי ולבחור מענה שמתאים לילד ולמשפחה.
לא צריך לחכות שהילד יתייאש כדי להתחיל לעזור לו.
אפשר לפחד, ואפשר גם להתקדם
היום הראשון בכיתה א' הוא התחלה גדולה, והתחלות גדולות מביאות איתן רגשות רבים. יש בהן שמחה, סקרנות וגאווה, אבל לפעמים גם פחד, געגוע וחוסר ביטחון.
הילד אינו זקוק לכך שנעלים עבורו כל תחושה לא נעימה. הוא זקוק למבוגר שיקשיב לו, יעזור לו להבין מה מפחיד, ייתן לו מידע וכלים ויזכיר לו שלא מצפים ממנו לדעת הכול מיד.
דרך שיחה, משחק, היכרות הדרגתית וסיפורים שמתאימים לעולמו, אפשר לעזור לילד להרגיש שהדרך לבית הספר אינה דרך שהוא צריך לעבור לבד.
החוברת "סיפורים בדרך לכיתה א'" נוצרה כדי ללוות בדיוק את הרגעים האלה. לא כדי לומר לילד שאסור לפחד, אלא כדי לעזור לו לגלות שגם כשהלב קצת חושש, אפשר לפתוח יחד את הדלת.
