איך להכין ילד לכיתה א׳ מבחינה רגשית?

איך להכין ילד לכיתה א׳ מבחינה רגשית?

שתף בפייסבוק
שתף בווצאפ

הילקוט כבר מחכה בבית, הקלמר נבחר, ואולי גם התחלתם לדבר עם ילדיכם על המורה, הכיתה והיום הראשון. אבל מתחת לכל ההכנות המעשיות, יש עולם שלם של רגשות.

אני פוגשת לא מעט הורים שמספרים לי שהילד שלהם מתרגש מאוד לקראת כיתה א׳, אבל לצד ההתרגשות עולות גם שאלות. "מי תהיה המורה?", "עם מי אשחק בהפסקה?", "מה יקרה אם לא אדע?", "האם אני אצליח להיפרד בבוקר?"

אלו שאלות טבעיות מאוד. המעבר מהגן לכיתה א׳ הוא לא רק מעבר למבנה חדש או לתיק גדול יותר. זהו מעבר למסגרת חדשה, עם שגרה אחרת, אנשים חדשים, ציפיות חדשות ולמידה מסוג שעדיין לא מוכר לילד.

הכנה רגשית לכיתה א׳ אינה נועדה לגרום לילד "לא לפחד". היא נועדה לעזור לו להבין שגם אם הוא חושש, מתגעגע, מתבייש או מתבלבל, יש לו מקום לרגשות האלה. ובעיקר, יש לו דרך להתמודד.

מוכנות לכיתה א׳ מתחילה בתחושת ביטחון

כאשר אנחנו מדברים על מוכנות לכיתה א׳, קל לחשוב קודם כל על אותיות, מספרים, כתיבת השם או אחיזה בעיפרון. כל אלה חשובים, אבל הם אינם כל התמונה.

ילד יכול להכיר אותיות ועדיין לחשוש להיכנס לכיתה. הוא יכול לדעת לספור ועדיין להרגיש לבד בהפסקה. הוא יכול להיות סקרן מאוד, אבל להימנע מלהרים יד כי הוא מפחד לטעות.

לכן אני מאמינה שהכנה לכיתה א׳ צריכה לחבר בין העולם הלימודי לעולם הרגשי. הילד זקוק למיומנויות, אבל הוא זקוק גם לביטחון. הוא צריך לדעת שמותר לשאול, שמותר לא להבין מיד, שמותר לבקש עזרה ושגם טעות היא חלק מהלמידה.

המטרה אינה להכין את הילד להיות "מושלם" ביום הראשון. המטרה היא לעזור לו להרגיש שהוא יכול לפגוש את החדש בהדרגה, בקצב שמתאים לו.

למה קשה לילדים לפעמים לדבר ישירות על החשש?

ילדים לא תמיד יודעים לומר: "אני מפחד לעלות לכיתה א׳" או "אני חושש שלא אמצא חברים". לפעמים הרגש יוצא דרך שאלות קטנות שחוזרות שוב ושוב, התנגדות לדבר על בית הספר, קושי בפרידה או רצון להישאר במקום המוכר.

לפעמים הילד בכלל לא יודע להסביר מה הוא מרגיש. הוא רק מרגיש שמשהו גדול עומד לקרות.

במקום לשאול אותו ישירות: "אתה מפחד מכיתה א׳?", אפשר לפתוח פתח עקיף ורך יותר. למשל, דרך סיפור על דמות שחוששת להיכנס לכיתה, מתביישת לדבר מול ילדים אחרים, מתגעגעת לגן או לא יודעת מה עושים בהפסקה.

קל יותר לילד לדבר על ארנב שחושש, על אריה שמתבלבל או על בת יענה שמתביישת, מאשר לדבר מיד על עצמו. אבל תוך כדי השיחה על הדמות, הוא יכול להתחיל לספר גם את הסיפור שלו.

הסיפור יוצר מרחק בטוח מהרגש

זה אחד הדברים שאני אוהבת כל כך בעבודה עם סיפורים. הסיפור מאפשר לילד להרגיש, לחשוב ולדבר, בלי להרגיש שמישהו בודק אותו או מצפה ממנו לתשובה מסוימת.

כאשר ילד פוגש דמות שמתגעגעת לגן, הוא יכול לומר: "גם אני הייתי מתגעגע."

כאשר הוא שומע על דמות שמתביישת לדבר בכיתה, הוא יכול להגיד: "גם אני לא אוהב לדבר מול כולם."

וכאשר הוא רואה דמות שחוששת ממשהו חדש, הוא מבין: "אני לא היחיד שמרגיש ככה."

ההזדהות הזו חשובה מאוד. הילד לא צריך להיות דומה לדמות במראה כדי להתחבר אליה. מספיק שהדמות חווה רגש שמוכר לו.

דרך הסיפור, הרגש מקבל שם. פחד, געגוע, ביישנות, שמחה, תסכול, סקרנות או רצון להצליח הופכים ממשהו פנימי ומבלבל לדבר שאפשר לדבר עליו.

כשהדמות מתמודדת, הילד מקבל רעיון לדרך

סיפור טוב אינו אומר לילד "אל תפחד". הוא מראה לו מה אפשר לעשות גם כשמפחדים.

  • דמות יכולה לבקש עזרה מחבר.
  • היא יכולה לנסות שוב אחרי שטעתה.
  • היא יכולה לגלות שהיא לא חייבת לדעת הכול מיד.
  • היא יכולה להבין שלאט־לאט מקום חדש הופך למוכר.
  • היא יכולה ללמוד שאפשר להכיר חבר חדש במשפט קטן או בהצעה לשחק יחד.

כך הילד לא מקבל הרצאה. הוא פוגש דוגמה מתוך עלילה. הוא רואה שדמות יכולה לחשוש, להתבלבל, להיעזר, להתנסות ולהמשיך קדימה.

זהו מסר שאני רוצה שילדים ייקחו איתם לכיתה א׳: לא חייבים להיות בטוחים בכל רגע כדי להתמודד. אפשר גם להרגיש חשש ולגלות שיש בנו כוחות.

סיפורים מפחיתים את חוסר הוודאות

אחד הדברים שמלחיצים ילדים לקראת כיתה א׳ הוא חוסר הידיעה. הם עדיין לא יודעים איך נראה יום לימודים, מה עושים כשהפעמון מצלצל, מי יושב לידם, מה קורה בהפסקה, איך פונים למורה או מה עושים כשלא מבינים.

ככל שהילד פוגש את עולם בית הספר בדרך נעימה, דרך דמויות, מצבים ושיחות, כך הוא יכול לדמיין אותו טוב יותר.

הבלתי מוכר מתחיל לקבל צורה.

הוא מבין שבכיתה יש מורה שאפשר לפנות אליה. שיש הפסקה, שאפשר לשחק, לנוח או לשבת עם חבר. שיש כללים, אבל גם מבוגרים שמלווים. שיש משימות, אבל גם זמן להכיר, לשאול וללמוד.

לא צריך להעמיס על הילד הסברים ארוכים. לפעמים סיפור אחד על הפסקה, על מציאת חבר, על התארגנות בבוקר או על ילד שמבקש עזרה, יכול לעשות סדר בהרבה שאלות פנימיות.

חוברת סיפורים בדרך לכיתה א': הכנה דרך סיפור, שיחה ולמידה

אני שמחה להציג בפניכם את החוברת שיצרתי בדיוק לצרכים האלו: "סיפורים בדרך לכיתה א׳ – בואו נפתח יחד את הדלת!"

יצרתי את החוברת מתוך שנים של ליווי ילדים שנמצאים במעבר הגדול מהגן לבית הספר. רציתי לתת להם דרך נעימה, מחזקת ולא מלחיצה לפגוש את העולם החדש שמחכה להם.

זו אינה חוברת שמטרתה רק לזהות אותיות או להשלים דפים. החוברת נועדה לחבר בין הכנה רגשית לכיתה א׳ לבין למידה ראשונית של השפה.

בכל סיפור הילדים פוגשים דמויות מעולם בעלי החיים, שמתמודדות עם מצבים שילדים רבים מכירים: התרגשות מהתחלה חדשה, ביישנות, געגוע לגן, קושי להתארגן בבוקר, הפסקות בבית הספר, חברויות, הקשבה למורה, סבלנות, בקשת עזרה, פחדים, טעויות ורצון להצליח.

למשל, הילד יכול לפגוש בת יענה שמתביישת להיכנס לכיתה, גמל שמתגעגע לגן, חפרפרת שמחפשת חברים או דמויות שמתלבטות מה לעשות בהפסקה. כל מצב כזה יכול להיות הזדמנות לשיחה אמיתית על מה שילדיכם עצמם מרגישים.

במקביל, כל סיפור מחובר לאות אחרת. האות אינה מופיעה כמשימה מנותקת, אלא כחלק מהעולם הסיפורי. כך הילד פוגש אות, צליל, מילה ודמויות בתוך הקשר שיש בו משמעות.

אני מאמינה שכאשר הילד לומד דרך סיפור, הוא לא מרגיש שהוא נבחן. הוא מרגיש שהוא נכנס לעולם של דמיון, שפה, רגשות ודמויות מוכרות. ובתוך החוויה הזו הוא גם לומד.

חוברת סיפורים בדרך לכיתה א'

לא רק ללמוד אותיות, אלא להבין את עצמו

החוברת משלבת בין כמה עולמות שחשובים מאוד לקראת כיתה א׳:

  • חיזוק תחושת הביטחון והמסוגלות.
  • שיח על פחד, ביישנות, געגוע והתחלות חדשות.
  • היכרות עם אותיות, צלילים ומילים.
  • הרחבת אוצר מילים והבעה בעל פה.
  • הבנת רצף של סיפור, הקשבה והסקת מסקנות.
  • שיח על חברות, שיתוף, סבלנות, הקשבה ובקשת עזרה.
  • חיבור חיובי לקריאה, לכתיבה וללמידה.

הילד לא רק שואל "איזו אות זאת?", אלא גם "מה הדמות מרגישה?", "למה היא התנהגה כך?", "מה היה יכול לעזור לה?" ו"מה אני הייתי עושה במקומה?"

זהו חיבור חשוב מאוד. הילד לומד לזהות אותיות, אבל גם לזהות רגשות. הוא לומד מילים חדשות, אבל גם מוצא מילים למה שקורה בתוכו.

איך אני ממליצה להשתמש בחוברת בבית?

אני ממליצה לא להפוך את החוברת לעוד משימה שצריך לסיים.

בחרו זמן רגוע. לפני השינה, אחר הצהריים או אחרי הגן. קראו יחד סיפור אחד, בלי למהר. תנו לילד להסתכל באיורים, לשאול, להגיב ולנחש מה יקרה בהמשך.

אפשר לעצור תוך כדי ולשאול:

  • "מה לדעתך הדמות מרגישה עכשיו?"
  • "למי הכי התחברת?"
  • "מה היה עוזר לדמות?"
  • "קרה לך פעם משהו דומה?"
  • "מי יכול לעזור לך אם תרגיש כך בכיתה א׳?"

אין צורך למהר להסביר או לפתור. אם הילד אומר: "גם אני מפחד", אפשר פשוט לומר: "אני מבינה. גם לדמות היה רגע של פחד." או: "זה באמת יכול להרגיש גדול בהתחלה."

לפעמים דווקא השיחה הקטנה הזו היא החלק החשוב ביותר בקריאה.

אפשר גם להמשיך את הסיפור בציור, בהמחזה, במשחק תפקידים או בחיפוש אחר מילים שמתחילות באותה אות. כך החוויה נשארת קלילה, משותפת ומחוברת לעולם של הילד.

הכנה לכיתה א' היא תהליך, לא מרוץ

אני תמיד מזכירה להורים: לא צריך שהילד יידע הכול לפני תחילת השנה. לא צריך להשוות אותו לילדים אחרים, ולא צריך להפוך כל רגע בבית לתרגול.

מה שילד צריך יותר מכל הוא להרגיש שמאמינים בו.

שיש לו מקום לשאול, שמותר לו לטעות, שמותר לו להתקדם לאט, ושגם אם הוא עדיין לא בטוח בעצמו, הוא לא לבד בדרך.

כאשר ילד מרגיש שמבינים אותו, הוא פנוי הרבה יותר ללמוד. כאשר הוא חווה הצלחות קטנות, הוא רוצה לנסות שוב. וכאשר הלמידה מחוברת לסיפור, למשחק ולשיחה, היא יכולה להפוך לחוויה שהוא מצפה לה.

החוברת "סיפורים בדרך לכיתה א'" נועדה להיות חלק מהמסע הזה: לא רק להכין את הילד לבית הספר, אלא לעזור לו להיכנס אליו עם יותר סקרנות, יותר שפה רגשית ויותר אמונה בעצמו

קצת עלי

שמי אהובה שבבו אשת חינוך שלושה עשורים, בעלת תואר אקדמי בחינוך וניסיון של מעל 25 שנה במשרד החינוךמורה מומחית לרכישת הקריאה והכתיבה בשפה העברית, בהקניית  מיומנויות  למידה לילדים, נוער ומבוגרים  בשילוב כלים טיפוליים מעולם האימוןאימון קאוצינג ל לילדים להצלחה והגשמה  ,אימון להעצמה אישיתתקשורת אפקטיבית ובניית תכנית לשינויי ,צמיחה ומימוש עצמי

דילוג לתוכן