היה אפרוח. לא של תרנגולת, ולא של אווז או ברווז. האפרוח הזה היה אפרוח של יען. אבל הוא לא היה אפרוח יחיד. היו לו הרבה אחים ואחיות, וכולם היו דומים, היה איך הבדילו ביניהם? נתנו להם שמות, כמובן. לא שמות כמו דודו, נבוכדנצר או אלון – שמותיהם היו מספרים. כאשר בקע הראשון מן הביצה טפחה לו אמו על ראשו ואמרה:
"אתה אחד. זכור: אחד".
בקע השני מתוך הביצה – טפחה לו אמו על ראשו ואמרה:
"אתה שנים".
וכך הלאה – עד: "אתה שמונה עשר!" – "שמונה עשר".
והכל היה בסדר. לפעמים אפשר היה לשמוע את שניים וששה אומרים:
"שמונה ושלושה עשר! תגידו לשבעה וחמשה עשר, שעשרה ושבעה עשר קוראים לשלושה ולתשעה. וגם לאחד עשר וששה עשר".
כולם היו אפרוחים מקשיבים וחרוצים. כולם הלכו תמיד אחר אמם, ולמדו להיות יענים מחונכים. וזה לא קל. היו דברים רבים מאוד שצריך היה ללמוד, אם רוצים להיות יענים מבוגרים ופקחים.
ולכן היו כולם מקשיבים וחרוצים – מלבד אחד. שנים עשר. שנים עשר היה שונה. כל אחיו ואחיותיו ידעו כבר לאכול בנימוס, לשתות מים מבלי להשתעל, להתחבא בשעת סכנה, לגלות מזון מתחת לאבנים, להבין ולהבדיל בין כל מיני ריחות, כמו ריח סכנה, ריח הסתו, ריח הפרחים ועוד. רק שנים עשר לא הצליח ללמוד את הדברים האלה. הוא היה הולך עם כולם, וחולם. הוא רצה ללמוד הכל כמו אחיו אבל לא הצליח. תמיד היה מהרהר בדברים אחרים, או מקשיב לשירת הצפורים, או מתבונן בעיון בלטאה, או נזכר בחלום שחלם – ותמיד היתה אמו כועסת עליו:
"מה יהיה הסוף שנים עשר? כולם כבר יודעים כמעט הכל – ואתה לא…"
"נכון". היה עונה ומחייך בבישנות.
"אבל למה? למה אינך לומד כמו כולם?"
"אני רוצה ללמוד!" היה שנים עשר עונה, "אבל לא נלמד לי…".
"אין דבר כזה!" היתה אמו כועסת. "אם לא תלמד – לא תדע, ואם לא תדע אז – אז – אז- זה רע מאוד!".
ושנים עשר היה מביט באמו במבט מצטדק – ושותק.
כל אחיו ואחיותיו קראו לו "שנים עשר תוק תוק" למה? הם אמרו:
"כשדופקים לשנים עשר בראש – זה עושה תוק תוק, כי הראש שלו ריק. אין בו כלום. תוק תוק".
ושנים עשר חייך. בתוכו היה עצוב, וגם נעלב, על שחשבו שראשו ריק. הוא ידע שראשו איננו ריק. הוא ידע שראשו מלא מחשבות – אבל מחשבות אחרות, לא המחשבות שאימו ואביו וכל אחיו ואחיותיו רצו שיחשוב. אלו היו המחשבות שלו. והן היו – סודות.
כל אחיו ואחיותיו גדלו ונעשו ליענים קטנים, וכבר לא היו אפרוחים, וכולם נהגו כמו הגדולים, וכל אחד נהג כמו השני – רק שנים עשר תוק תוק נשאר כשהיה. הוא לא למד מאומה. הוא רצה להיות כמוהם – אבל לא ידע איך. הוא היה גדול כמוהם, אפילו קצת יותר גדול – אבל לא למד כלום.
כעבור זמן גדלו כל היענים הקטנים, התבגרו והתפזרו כל אחד לדרכו. גם שנים עשר תוק- תוק הלך לדרכו. אומרים שסוף סוף למד הכל ועכשיו הוא יען מבוגר ופיקח.
אומרים שיענה אחת עזרה לו, ולמדה אותו את כל מה שלא ידע. ויש אומרים שביום בהיר אחד השתנה מעצמו, ולמד לעשות הכל כמו כולם בלי עזרת אף אחד.
תפריט
